נכתב ע"י: דנה אפללו*
למיטב הבנתי, מקורם של בלוגים אינטרנטיים הוא בכתיבת 'יומנים אישיים' מעומק לבו של הכותב, בכתיבה חופשית אל מיליוני הקוראים הפוטנציאליים.. ברשותכם, אני בוחרת להתחבר לאספקט האישי, יותר מאשר לאקדמי.
אני יושבת כאן מול הדף הלבן (הממוחשב, כמובן), וממלאה אותי תחושה מוזרה. אני? כותבת פוסט, בבלוג? אינני קרובה באופן מיוחד לעולם הטכנולוגיה, ואני אף מוצאת את עצמי חדשות לבקרים מהרהרת עם עצמי ודנה עם ידידיי על השפעותיו מרחיקות הלכת על חיינו.
ובכל זאת – הנה אני כאן.. אולי ההמחשה הטובה ביותר לכך כי אי אפשר להתעלם מהמהפיכה האדירה המתקיימת סביבנו, ומשאירה אותנו עם ה'בחירה' בין ההצטרפות אליה לבין ההישארות מאחור. מי מכם המתעדכן בבלוג של לוטם, כבר בטח קרא את ה-live blogging מתוך החלק הראשון של מרתון הלמידה שלנו, אשר עסק בתחום זה בדיוק, וכנראה הוא זה שהניע אותי להתיישב ולכתוב. אם בזכות החשיפה האדירה לפנים הרבות של הטכנולוגיה בעולם הארגוני, ואם בעקבות הדיונים המעניינים אודות המשמעויות שלה.
השפעותיו של העולם המודרני ניכרות בכל מקום סביבנו. בהתבוננות בשני אנשים ההולכים יחד ברחוב, ועסוקים בשיחה אינטנסיבית – לא אחד עם השני, אלא איש איש בשיחה נפרדת בטלפון הסלולרי; ברכיבה על אופניים ברחובות תל אביב, בה קשה לתפוס את תשומת לבם של הולכי הרגל, ולא די בצלצול פעמון (היסטרי לעיתים..) על מנת 'להעיר' אותם מכתיבת ה sms, או מהעיסוק באייפוד. אפילו באחד השיעורים בתואר ראשון, אי שם בשנת 2003, זכור לי מתרגל שרצה לצייר סמיילי על גבי הלוח, וחייך לעצמו כאשר צייר אותו כך : ) ולא כך
זה כמה שנים בהן אני מסתובבת לתומי בעולם, מנותקת לחלוטין ואף מתנגדת במפורש לתופעה אדירת המימדים הנקראת "פייסבוק". אני אמנם מבינה באופן רציונלי את היתרונות הענייניים של הרשת החברתית, אשר מאפשרת שמירה על קשר עם מעגלים חברתיים רחוקים, וכן יצירת קשרים חדשים אשר לא בהכרח היו נוצרים אחרת. עם זאת, קשה לי לתפוס כיצד בעולם טרוף זה, בו אנו מבלים שעות עבודה רבות כל כך מול המחשב (כמעט ללא תלות במקצוע בו בחרנו), אנו בוחרים באופן אקטיבי, לכלול בתוך הקופסא הבלתי אנושית הזו, גם את יחסינו החברתיים.
באשר לעולם הארגוני, אשר רובו ככולו מכוון לחסכון בזמן ולייעול תהליכי העבודה, אין ספק כי כלים טכנולוגיים שונים משרתים נאמנה את מטרות אלה. אתייחס לשתי דוגמאות מעולם ההדרכה: נציגי שרות, הנמצאים בדרכם למשמרת, יכולים לקבל את התדריך היומי ישירות למכשיר הסלולרי, ולהגיע לעבודה מעודכנים ומוכנים מראש. והנה, הפלא ופלא, חסכנו לארגון כרבע שעה של עבודה! הדרכות בנושאים שונים, יכולות להיערך באמצעות לומדה אינטרנטית, בה כל עובד יושב בזמנו החופשי – מקבל את החומר, ואף נבחן עליו ומעדכן במערכת "completed". שוב, הטכנולוגיה 'עושה עבורנו' את העבודה – אין צורך במרצה, בתיאום כיתת הדרכה ומועד נוח לכל המשתתפים, או במעקב פרטני אחר נוכחות. אם כך, בשני המקרים, חסכנו זמן יקר. אך מה לגבי המחיר? המשמעות הבולטת ביותר בעיניי היא כי בשני המקרים, צמצמנו בכמה לחיצות עכבר את כמות האינטרקציה הבינאישית בין גורמים שונים בארגון. מנענו מאותם נציגי שירות זמן בו היו יכולים לתקשר ביניהם, להכיר זה את זה טוב יותר וללמוד זה מזה (בל נשכח כי רבע שעה בכל בוקר, כפול מספר הבקרים, מצטבר לפרק זמן משמעותי..). הלומדה האינטרנטית אמנם חסכה לנו את זמנו היקר של המרצה, אך גם מנעה מהמשתתפים את האפשרות הפשוטה לשאול שאלות תוך כדי ההרצאה, או להתעניין וללמוד משאלותיהם של אחרים.
"נבואת הזעם" שלי בעניין זה צופה עולם ארגוני (ואולי אפילו כלל-חברתי..), בו התקשורת הפרונטלית המתקיימת באופן ממשי ולא וירטואלי, הולכת ומתמוססת. לכן, מה רב היה הזעזוע שלי לשמוע את אחד מיועצי לוטם מספר על פעילות outdoor (כזו ה'מכריחה' את האנשים לקום מעמדות המחשב שלהם, להיפגש זה עם זה פרונטלית ו- {ישמרנו האל} לתקשר ביניהם ישירות), ומציין כי ניתן היה לראות שהחבר'ה שקועים כה עמוק בתקשורת מיילית ווירטואלית, עד כי ניכר שכבר אינם מורגלים בתקשורת פשוטה וישירה.
ואני שואלת את עצמי – האם באמת קיימת בידינו הבחירה לעלות או שלא לעלות על עגלת הטכנולוגיה? אני חושבת על מהפכות טכנולוגיות קודמות לאורך ההסטוריה, ומבינה כי משמעותה של 'אי הצטרפות' או התנגדות, הינה הישארות מאחור. כיצד היה משתלב בחברה אדם אשר סירב לקבל את המצאת הטלפון? או (בדוגמא עדכנית יותר) כמה קל לנו לא להבין, או אפילו לכעוס על מי ש'מעיז' שלא להחזיק בטלפון סלולרי, או אפילו בחשבון פייסבוק?
אני מניחה שזו תהיה החלטה אישית של כל אחד מאיתנו – היכן להתמקם על הציר שבין העולם החדש והישן. על מנת שלא לשאת על כתפיי באופן מתמיד את השאלה המטרידה אודות הכיוון אליו מתפתחת האנושות, ולשמור על שלוותי מבלי לכנס ישיבה בהולה של נציגי העולם המודרני ולהחליט מה עושים עם החיה הזאת – אסיים במסקנה כי עלינו להתאים את עצמנו אל העולם המתחדש, אך בד בבד להשכיל ולשמר את אוצרות העולם הישן. כמו לשבת, לדבר, ולהסתכל אחד לשני בעיניים בזמן שמרימים 'לחיים'…
*דנה אפללו היא יועצת ארגונית בתחום ניהול הדרכה ומערכות למידה
עוד הגיג על טכנולוגיה ואנושות:
מה שמעניין בהתפתחות הטכנולוגית זה שעם הזמן יש לנו תחושה שמגוון הבחירות שלנו הולך ומתעצם, אבל בעיני זו אשליה. הבחירה שלנו למעשה רק מצטמצמת, כי כמו שדנה כתבה – קשה שלא לפתוח עמוד בפייסבוק, קשה הרבה יותר לחיות בלי טלפון סלולרי, בלי אינטרנט, אנחנו לא לחלוטין בוחרים לאילו פרסומות להיות חשופים ….והרשימה פה כמובן צרה מלהכיל.
אז זה טוב, או רע?
לדעתי אין פה שאלה כי הגלגל לא יסתובב אחורה. זו ההתפתחות טכנולוגית, שמביאה איתה משמעויות ארגוניות, סוציולוגיות, חברתיות, ואף פוליטיות ופסיכולוגיות.
כאנשי פסיכולוגיה ומדעי החברה, אפשר אולי להבין את הדיסוננס שמועררת בנו הטכנולוגיה.
מזמינה אתכם להיכנס לקישור הבא- תערוכת senseware במוזיאון העיצוב בחולון- בה תראו כי גם מעצבים תעשייתיים מתחבטים באותן שאלות: עד כמה הטכנולוגיה באה לשרת אותנו? עד כמה חשובה לנו האנשת הטכנולוגיה? האם יהיה לנו נעים יותר ליסוע במכונית שמביעה רגשות? בספסל שתמעורר לחיים (ומאיר)כשאנו ניגשים אליו?
המעצבים התעשייתיים הללו מכנים את עצמם "מעצבי חוויות"…והרי גם אנו כאנשי ייעוץ ולמידה היינו רוצים לעצב את חוויותיהם של הלומדי והנועצים.
http://www.dmh.org.il/heb/exhibition/exhibition.aspx?pid=6&catId=-1
[...] מכם שקרא את הפוסט הראשון שפרסמתי (הגיגים על טכנולוגיה ואנושות), אולי זוכר כי אז עוד הרהרתי על משמעויות שילוב [...]