דירות דיסקרטיות בתל אביב לבילוי אינטימי

נכתב על ידי איריס טייכר*

המכון לאנליזה קבוצתית בתל אביב  קיים בחודש מאי השנה כנס "קשרים של שתיקה". הכנס עסק בהיבטים שונים של שתיקה בטיפול הקבוצתי והפרטני.

כדרכם של ימי עיון מסוג זה, השילוב בין הרצאת חוקר ופסיכולוג לבין התנסויות (של שתיקה הפעם) היה מרתק.

את השאלה החשובה הציב פרופ' ג'ון שלפוברסקי (john schlapobersky), פסיכואנליטיקאי קבוצתי, כבר בדקות הראשונות. "מה כבר אפשר לומר על עניין כל כך קטן? ובכן, מסתבר שהעניין אינו קטן כלל. השתיקה בקבוצה יותר שכיחה מהדיבור… שטח החלל הריק רב יותר מהמילים שנדחסות…".

כיועצים וכמנחים אנו מתלבטים פעמים רבות על מקומה של השתיקה במפגש ייעוצי או סדנאי. על האיזון בין השתיקות לבין המילים הנאמרות. על קיומה של הלמידה ברווחים שבין ההרצאות, ההתנסויות, התרגילים. 

אחד הזיכרונות המשותפים לתלמידי שנה א' בפסיכולוגיה הוא ה"שיעור בו שתקנו". המרצה נכנס לכתה, מתיישב בכיסאו, ומרגע זה ועד לסוף השיעור – שתיקה. חוויית השתיקה זכורה כחוויה מביכה, מצחיקה, מעוררת מחשבה וגם ביקורת על המנחה. מסבב קצר בין עמיתים למקצוע נראה שמרבית התלמידים פשוט חיכו למנחה ש"ישבור שתיקה", שיעלה נושא לדיון, שידבר. חוויית השתיקה נתפסה כחוויה של עצירה, תקיעות. אחרי רבע שעה כבר היה ברור שכך יסתיים השיעור. ומה שקרה בין ההתחלה לבין הסיום היו – מחשבות, תובנות, דיאלוג פנימי, אינטראקציה של מבטים בין המשתתפים. רק בחלוף שנים של התנסויות נוצרת ההבנה על חשיבותה של השתיקה בתהליך הלמידה.

בספרות הפסיכולוגית השתיקה מוגדרת כדרך של תקשורת רבת עוצמה.

שתיקה זה טוב או רע?

השתיקה יכולה לבלום את התקדמות הקבוצה או הלמידה, או דווקא לשמש כמגבר ולהעצים את ההתפתחות.

מתי שתיקה היא התקדמות? מתי היא נסיגה? מתי היא בסך הכל זמן ללא מילים? היכולת שלנו כיועצים, מנחים, מנהלים ואנשים – להבין את השתיקה (לפני כן בא הזיהוי, שהוא יחסית פשוט…), משמעותית לשימוש בה בתהליך הלמידה וההשפעה.

במהלך הכנס הועלו סוגים שונים של שתיקות, הרלבנטיות לעולם התרפיה, הייעוץ וההדרכה:

• השתיקה של היועץ / השתיקה של הקבוצה.
• השתיקה האקטיבית / השתיקה של ההימנעות.
• השתיקה של "הנושא שלא מדברים עליו / הבעיה שלא מודים בקיומה / הרגש שלא מכירים בו", מעין שתיקה של סוד או הסתרה.
• השתיקה של "רגע התובנה והגילוי".
• שתיקה של "קירבה" (אפשר לשתוק ביחד) / שתיקה של ריחוק.

ג'ון שלפוברסקי מנסה לתת כלים ברורים בידיו של המנחה, היועץ:

ראשית, עלינו להיות ערניים לשתיקה. לאפיין אותה – האם מי שמולנו משווע למילים או נמצא ברגע של תובנה עמוקה? מה המשמעות של השתיקה? על מה לא מדברים? מי אינו מדבר? מה אומר השקט? ועוד.

שנית, עלינו לבחור את המעורבות שלנו:

• אם מי שמולנו נמצא בחוסר יכולת לדבר (חסרות לו מילים לתיאור) – הרי שהוא עדיין בתהליך הגילוי, הצמיחה. מכאן שתפקידנו לסייע למילים לעלות, להיות מעורבים ואקטיביים בתהליך. "המטרה העיקרית של המטפל היא לעזור לאנשים למצוא מילים המובילות לתובנה".
• במקום בו מתקיימת שתיקה "ללא מילים" (בדרך כלל במצבים בהם יש רגש עז, לאחר גילוי רגשי, תובנה עמוקה ומשמעותית) – השתיקה היא נקודת סיום ולא תהליך דינאמי. כאן תפקידנו הוא – לא למחזר מילים, לא להכביר.

ועוד היבט משמעותי לתפקיד המנחה / היועץ – ככל שנרגיש בנוח עם השתיקה, השקט – כך נפחית את המתח הטמון בהן ונוכל למנף התקדמות (להרצאה המלאה).

לשקט יש צלילים. והמנגינה שהם יוצרים – עמוקה ומשמעותית. כמה מילים של סיימון וגרפונקל:

And in the naked light I saw
Ten thousand people, maybe more
People talking without speaking
People hearing without listening
People writing songs that voices never share
And no one dared
Disturb the sound of silence
And whispered in the sounds of silence

*איריס טייכר היא יועצת ארגונית ומנהלת תחום ב"לוטם"

עוד פרטים על איריס

נכתב על ידי דנה אפללו*

ראשית, גילוי נאות – הפסיכולוגית שהתמכרה למשחק? זו אני. אני ועוד רבים וטובים, ילדים כמבוגרים מכל קצוות האוכלוסיה. כך, אפליקציית Draw Something, ששברה שיא של 30 מיליון הורדות בחמישה שבועות, הטריפה את העולם.

באופן טבעי, שורות אלה ידברו יותר אל מי שמכיר את המשחק, ולכן, הסבר קצר: מדובר במשחק חברתי, המתקיים דרך הסמארטפון. כל שחקן בתורו בוחר מילה (מתוך שלוש דרגות קושי) ומצייר אותה על גבי המסך. הציור נשלח אל השחקן השני, אשר מקבל בנק אותיות, וצריך לנחש מה המילה המוצגת. הנה סרטון המחשה:

ובכן, לאורך שיטוטיי בנבכי המשחק (ולאחר שצברתי מספיק נקודות לרכישת כמה וכמה ערכות צבעים חדשות), עלו בראשי כמה תובנות על התנהלות חברתית של בני אדם. והיות וארגונים לעתים הינם מיקרוקוסמוס של חברות (societies), וודאי ניתן להשליך את הדברים גם על העולם הארגוני.

דבר ראשון, ניתן לראות שהמשחק הוא מאוד מאוד פשוט. ממש כמו שהיינו משחקים כשהיינו ילדים עם נייר ועפרון (פעם, לפני שהטכנולוגיה כבשה את העולם). ובכל זאת, אל מול עשרות אפליקציות ומשחקים מורכבים הרבה יותר, דווקא הרעיון הפשוט הזה הוא המוביל. בהשלכה מעט פשטנית לעולם הארגוני (וכאן אציין שבדומה ל-angry birds ואחרים, ההורדות לא נעשות רק על ידי ילדים) – כמנהלי הדרכה ופיתוח ארגוני, לפעמים יש לנו נטייה לבנות תכניות גרנדיוזיות ומורכבות, ויתכן שלא תמיד יש בזה צורך. לפעמים הפשוט, פשוט מנצח.

ומחשבה נוספת שהתעוררה מההצלחה האדירה של המשחק – בעולם המקדש את האינדיבידואליות, ההצלחה האישית, ולעתים אף את התחרותיות, דווקא המשחק החברתי הזה (ניחוש המילה מזכה את שני השחקנים באותו מספר נקודות), מתבלט מעל האחרים. אולי בכל זאת אנחנו אוהבים לשחק גם אחד עם השני ולא רק אחד נגד השני.

לעתים המשחק מתקיים מול שחקן מוכר (חבר שאותר דרך הפייסבוק או באמצעות שם משתמש) ולעתים השחקן השני הוא אקראי לחלוטין ונבחר על ידי המערכת. בהיבט זה, ניתן לראות כי גם אינטראקציה בינאישית מצומצמת – ציור בלבד – מאפשרת מקום רב להיכרות ואף לסוג של חיבה כלפי השחקן האחר. יש מי שאוהב לשחק מול הצייר המשקיע והפרפקציוניסט ואחרים המעדיפים את "מקצרי הדרך", המשאירים רמזים עבים בציור (עד כדי כתיבת המילה עצמה..).

הגירסא המשודרגת מאפשרת להעביר הודעות בין שחקן לשחקן. נחמד לראות כי היכרות מסוימת עם השחקן השני (אפילו פרטים בסיסיים כמו גיל וארץ מוצא), סייעה בהגעה לתוצאות טובות יותר, בזכות בחירת מילים נכונה יותר ותקשורת בהירה יותר. חזרה לעולם הארגוני – כאן נזכרתי במקרה בו נתקלתי, בו צוות ישראלי עבד מול צוות קוריאני. שני הצוותים לא הכירו זה את זה כלל, ולאחר היכרות וירטואלית – כל עובד שלח תמונה וסיפר מעט על עצמו ברמה האישית – כל אחד מחברי הצוות האחר הפך מ"פונקציה" חסרת פנים לאדם שהוא עולם ומלואו. כמובן שגם במקרה זה, ההיכרות סייעה לערוץ התקשורת. את המטרה הזו אפשר להשיג היום יותר בקלות באמצעות רשתות חברתיות ארגוניות, הקיימות בארגונים גלובאליים רבים.

לסיכום – כולנו אוהבים לשחק, ונראה שגם מהמשחק החופשי, המנותק כל כך מעולמנו ה"עסקי", יש מה ללמוד…

ולהלן וידאו קצר, שוודאי יעלה חיוך על פניהם של שחקנים מנוסים מבינכם, המציג את סוגי השחקנים השונים:

*דנה אפללו היא יועצת ארגונית בתחום ניהול מערכות הדרכה ב"לוטם"

עוד פרטים על דנה