נכתב על ידי נועה לוין רוזנשטיין*
זה עתה סיימתי לקרוא את ספרו המרתק של מלקולם גלדוול "מצוינים" (בהוצאת זמורה ביתן). בספרו, גלדוול טוען שלמורשת התרבותית והחברתית של אדם, כלומר, למסורות ולעמדות שהוא יורש מאבותיו ומאבות אבותיו, השפעה רבה על התנהגותו הנוכחית. סיפור מאלף שגלדוול מביא ומתייחס להיבט הארגוני, הן תאונות המטוסים הרבות שהתרחשו בחברת התעופה קוריאן אייר בין השנים 1971-1999. חוקרי תעופה רבים עמלו על הבנת הסיבות לריבוי תאונות זה – המטוסים של החברה לא היו ישנים יותר והטייסים שלה לא היו מיומנים ומאומנים פחות מאלה שבחברות תעופה אחרות. מה שכן בלט בקרב אנשי הצוות בחברת תעופה זו היה סגנון ההתבטאות שלהם – הדרך בה פנו והסבירו את עצמם זה לזה בתוך המטוס ולפקחי הטיסה מחוצה לו. מסתבר שסגנון ההתבטאות שלהם, המכונה "דיבור מרוכך", נשען על מורשת תרבותית רבת שנים של דורות על גבי דורות בחברה הקוריאנית. בחברה זו, הכבוד לסמכות ולהיררכיה מובנה בכל אינטראקציה חברתית. פנייה לא מנומסת אל הממונה אליך, גם בשעת משבר, הינה מאד לא מקובלת ואף אסורה. מובן, עם זאת, שפנייה המשתדלת להיות נאותה ולא פוגענית של טייס המשנה לקברניט רגע לפני התרסקות המטוס, אינה הולמת את הסיטואציה ואינה אפקטיבית. המדהים הוא שרק ההכרה של חוקרי התעופה בנושא הדיבור המרוכך – גורם פשוט ובנאלי לכאורה, היוותה את המפתח להבנת הסיבה למספרן הרב של התאונות בחברת קוריאן אייר, לטיפול במצב ולתיקונו.
רבים וטובים עוסקים היום ב"חדשנות" בארגונים. ללא ספק, ארגון חדשני הוא ארגון דינאמי, יצירתי ותחרותי יותר. זהו ארגון המספק לעובדיו סביבת עבודה מאתגרת ובעלת קרקע פורייה ליוזמה, העשרת תפקיד, קידום ומצוינות. ארגון כזה אדפטיבי לסביבה משתנה, גלובלית וכאוטית, אשר הארגונים בימינו מתקיימים בתוכה. נהוג לחשוב שארגון אינו יכול לדרוך במקום, ולכן אם לא יצעד קדימה גורלו נחרץ לצעוד לאחור. גם בבלוג שלנו התפרסם פוסט בנושא. כל זה נכון, טוב ויפה. אך עלינו לשים לב שבדיון הפורה המתנהל אודות החדשנות ואיכויותיה, איננו שוכחים את תפקידה ואת חשיבותה של המורשת הארגונית.
המורשת בארגון, או "הדרך בה עושים את הדברים אצלנו", עוברת מדור לדור של עובדים כתורה שבעל-פה ומגולמת בכתב בנהלים ובמסמכים ארגוניים אחרים. פעולות התחדשות בארגון שלא מוקיר את המורשת שלו ולא מכיר במשמעויותיה, סביר שלא יהיו אפקטיביות. מה שקיים בארגון ושעיצב אותו לאורך שנות קיומו גוזר דרכי פעולה מסוימות ולכן, באופן פרדוקסלי, רק התחשבות בדברים הללו תמנע מהארגון לקפוא על השמרים. וכמו בכל דבר בחיים, הכול עניין של איזון ומידתיות ולכן הסיכון נמצא בקצוות – בארגון שאצה לו הדרך לשנות ללא התחשבות במורשת, או בארגון שמרוב התחשבות בה אינו מבצע שינוי כלל. רק במינון הנכון של השניים יהיה ניתן להטמיע בארגון תהליכים חדשניים בצורה מוצלחת.
מתפקידנו כיועצים ארגוניים, אנשי משאבי אנוש והדרכה לשים לב שבעודנו מצדדים בשבחה של החדשנות, איננו שוכחים את תפקידה והשפעתה המכריעים של המורשת. עלינו לסייע למנהלים להכיר בעוצמתה של המורשת בארגון ולבצע שינויים תוך התחשבות בהשלכותיה. קחו לדוגמה ארגון אשר לא נהוג לקיים בו שיחות אישיות בין מנהלים לבין עובדים. מנהל מקיים ישיבות צוות, אך איננו מקיים שיחה אישית, בארבע עיניים, עם כל אחד מהכפופים לו. מובן שבבואנו להטמיע בארגון כזה תהליך הערכת עובדים, נצטרך בראש ובראשונה לצייד את המנהלים בכלים לביצוע השיחה, עוד טרם נעסוק בהכשרה שלהם לביצוע ההערכה עצמה של העובד. רק לאחר מתן דגשים לניהול שיחת משוב כזו (Setting, כללי עשה ואל תעשה), תרגול (בסימולציות) וביסוס תחושת הביטחון של המנהלים בסיטואציה החדשה והלא מוכרת להם, נוכל לקפוץ מדרגה ולפתח את מיומנויות ההערכה שלהם (הימנעות מהטיות, למשל). היועץ / מנהל ההדרכה שילווה את התהליך ויפעל על-פי השלבים הללו, יסייע למנהלים להתגבר על המורשת הארגונית של חוסר ניהול שיחות אישיות עם עובדים, בלי "להנחית" או "להפיל" עליהם את השינוי (הטמעת תהליך הערכה). כך ניהול התהליך יהיה נכון, באופן המכיר במגבלותיה של המורשת הארגונית ומקנה כלים להתמודדות עם שינויה.
דוגמה נוספת אך רחבה בהרבה היא העובדה המצערת שישנו אחוז ניכר של בלתי מועסקים בקרב ערבים, חרדים ובעלי מוגבלויות בארץ, גם האקדמאים שביניהם. ארגון שיחרוט על דגלו את הערך המבורך של שילוב אוכלוסיות אלו בקרבו, יהיה חייב לעשות זאת תוך התייחסות למורשת של חוסר העסקתם בו – בחינת הגדרות התפקיד בארגון, הכשרת מחלקת הגיוס למיון מועמדים אלו, התאמת המבנה הפיזי של המשרדים, הדרכת המנהלים לניהול עובדים אלו על מאפייניהם הייחודיים, תקשור המהלך בארגון ועוד.
לסיכום, הנחלת החדשנות כערך בארגון צריכה להתבצע תוך התחשבות במורשת הארגונית, על שלל משמעויותיה. אחרת, נקבל מטוסים שנופלים מהשמיים…
נועה לוין רוזנשטיין היא יועצת ארגונית בתחום ניהול מערכות הדרכה ב"לוטם"
נועה שלום,
מאחר ואני עוסק רבות בתחומי החדשנות מחד, ומכיר את עולם התעופה מאידך, אני מוצא לנכון להתייחס בקצרה לדברייך מעלה, אשר לטעמי מערבים ומערבבים מין בשאינו מינו.
א. מטוסים נופלים וחדשנות ארגונית – …מה הקשר?
הדוגמה מספרו של גלדוול המתייחסת לריבוי התאונות בחברת קוריאן אייר, כלל אינה רלוונטית לעולם החדשנות, כי אם לתחומי התרבות הארגוני, או אם נרצה לדייק יותר: בעיות התנהלות של הפרט והצוות בסביבה רב-תרבותית (Multicultural).
הגורם המרכזי אשר זוהה בדיעבד כמשותף לתאונות ("הדיבור המרוכך" הנובע מתרבות של יראת כבוד יתירה לבעל הסמכות, עד כדי התבטלות בפניו) אכן נעוץ במורשת העממית והאישית בה "גדלו" טייסי החברה הקוריאנית – אך כלל אינו קשור לתחום "החדשנות", שכן עולם הטיסה המסחרית אין בו כל "חדש" מבחינת החברה וטייסיה.
היבט נוסף שמעלה גלדוול בפרק זה בספר הינו הצטרפותן הטרמינלית של מספר תקלות או הפרעות "קטנות" אשר הופעתן ברצף או במקביל תורמת לכישלון דרמטי (אישי ו/או טכנולוגי). גם כאן, זוהי תופעה מוכרת בחקר תאונות בכלל, ותאונות אויריות בפרט (בעיקר בשל אופייה הבלתי סלחני של הסיטואציה האוירית, כמו במקרה של גמר הדלק לפני הנחיתה…) – אך אין לזה כל קשר לעולם החדשנות.
בשולי הדברים ובמאמר מוסגר, ניתן לציין שפרק זה בספר "זכה" משום מה לתרגום באיכות נמוכה, כך שבנוסף לשגיאות הכתיב החוזרות על עצמן ("קנה נחיתה" במקום "כני נחיתה" ועוד), בולטת אי ההבנה של המתרגם בטרמינולוגיה הרלוונטית (Power Distance המתורגם ל-"מרחק כח" צריך להיות "יראת כבוד" או פשוט "דיסטנס" בלשון עממית) כמו גם בהיבטים ומושגים טכנולוגיים שונים. אבל זה כבר באמת סיפור אחר…
ב. ניהול תהליכי שינוי ותהליכי חדשנות
כל תהליך של שינוי אישי או ארגוני "יושב" על תשתית קיימת (ואם נרצה: "מסורת") של תפיסות והרגלים (חיוביים או שליליים), ולפיכך מובן כי כל שינוי ממצב "מצוי" למצב "רצוי" מחייב התיחסות למצב המצוי – ברמת הפרט, הצוות או הארגון כולו – כחלק מעיצוב תהליך השינוי.
לעיתים תשמש "המסורת הארגונית" כעוגן שיש לשמרו בקפדנות (למשל: ערכי יסוד), לעיתים היא אף תשמש כמקפצה התורמת לתהליך השינוי (למשל: לכידות הצוות), ולעיתים (כמו במקרה של קוריאן אייר) נגלה כי היא מתנגשת חזיתית עם המצב הרצוי, ואזי נצטרך לעצב ולנהל בנחישות את תהליך "איבוד המורשת" – בדיוק כפי שעשה דיוויד גרינברג שניהל את מהפך הבטיחות של קוריאן אייר (ר' עמוד 195 בספר).
בהיבט זה, הטמעה של תהליכי חדשנות אינה שונה מכל תהליך אחר.
ולסיום, המלצה חיובית:
אם אהבתם את "מצויינים" כדאי לקרוא גם את "מה שראה הכלב" שהוא אסופה חדשה של מאמרים ורשימות של גלדוול, כפי שפורסמו במגזין "ניו-יורקר" החל מ-1996 ועד עתה.
עידן שלום,
תודה על תגובתך העניינית והמנומקת. אנסה להתייחס להערותיך.
א. הסיפור של קוריאן אייר מספרו של גלדוול הובא בפוסט שלי כדוגמה לעוצמתה של המורשת (ולא של חדשנות). כפי שמצאו החוקרים, לא היה כל סיכוי להפחית את מספר התאונות בחברת תעופה זו, קרי – לבצע תהליך שינוי בארגון, ללא הבנת המורשת התרבותית של הטייסים ושאר אנשי הצוות ומציאת פתרון שיתמודד עמה. נקודה זו כנראה לא הוצגה בצורה מספיק ברורה על-ידי ואני שמחה על ההזדמנות להבהיר.
ב. תהליכי שינוי ארגוני (וכמובן גם אישי) אכן יושבים על מסורות, הרגלים, תרבות קיימת, או בקיצור – מורשת. נקודה זו עשויה להיראות ברורה מאליה לחלקנו, אך מנסיוני בעבודה עם ארגונים רבים, לעתים יש נטייה להתעלם ממנה ולרוץ הלאה עם הטמעת השינוי ללא התחשבות מספקת באותה מורשת ארגונית. למשל, בתחום הטמעת מערכות מידע, ישנם אנשי מחשוב הסוברים שהכשרת העובדים על היבטיה הפונקציונאליים של המערכת החדשה, מספיקה על-מנת להכשירם לעבודה עמה. אך הנסיון מראה שאין בכך די ועל-מנת שהעובדים יהיו מסוגלים לעבור לעבודה עם המערכת החדשה בצורה מהירה ואפקטיבית, ללא סימני שאלה וחששות מהשלכות השינוי, עליהם להבין תחילה את התפיסות שבבסיס המערכת החדשה, את תהליכי העבודה בכללותם, את השינויים שהמערכת מייצרת בעבודה שלהם ושל הממשקים שלהם וכיו"ב, או בקיצור – את ההבדלים והפערים בין המערכת הישנה (המורשת) לבין המערכת החדשה. רק אז יהיו ערוכים ללמוד, להבין ולהפנים את העבודה הטכנית-פונקציונאלית עם המערכת החדשה. זו תובנה שאנו, אנשי מדעי ההתנהגות, יכולים וצריכים להביא לארגון.