נכתב על ידי דנה אפללו*
אני מתבוננת בפוסטים שמפורסמים כאן בבלוג, כולם מקצועיים, מעניינים ורלוונטיים, ושואלת את עצמי – כל אחד מהם קיבל X צפיות ואולי אפילו Y תגובות, אך כמה מהם באמת נקראו באופן יסודי ומעמיק? מספר התגובות תמיד קטן בהרבה ממספר הצפיות (אם בכלל קיימות תגובות), מה שמעורר שאלה לגבי מידת ההעמקה והביקורתיות שבקריאת הפוסטים.
תופעה זו כמובן אינה ייחודית לבלוג זה, ואף לא לבלוגים בכלל. כפי שכתוב נהדר בכתבה דיגיטמבלים, העולם החדש מציע לנו אינספור פריטי מידע מאינספור מקורות, כך שסגנון העבודה שלנו עובר מהעמקה ויסודיות, המאפשרת חשיבה ביקורתית, ל'רפרוף' ומעבר מהיר ממקור תוכן אחד לאחר. הוספת הכתבה כקישור לפוסט הנוכחי, היא דוגמא נהדרת לכך – אין ודאות כי הקורא יתמיד בקריאת הפוסט, והציפיה ממני כמי שכותבת במסגרת המדיה הזאת, היא לספק לו מקורות תוכן נוספים.
כתיבה ברשת
מכאן, אנחנו מבינים שכתיבה ברשת צריכה להיות קצרה, ממוקדת ועשירה בלינקים ובבולטים (Bullets). כל זאת, על-מנת ללכוד את עינו של הקורא ולשמור על רמת עניין גבוהה בכל רגע. למעשה, הכתיבה צריכה להיות אפילו 'מכירתית', על-מנת לבלוט מעל עשרות אלפי המסרים האחרים המוצעים לקורא בכל רגע נתון (אתם עדיין כאן? (-: ).
האמנם רק ברשת?
מה בין כתיבה ברשת לבין התנהלות בעולם הארגוני בכלל? לכאורה נעשתה כאן הבחנה בין כתיבה ברשת (במקרה הזה בבלוג) לבין שאר ערוצי התקשורת. אך למעשה, אם נבחן את העברת המסרים בעולם הארגוני, נראה כי התמונה אינה שונה בהרבה:
- מייל עמוס, שאינו ממוקד ומתומצת, לא תמיד יזכה לקריאה מלאה או לתגובה. הציפייה היא להעברת מסר חדה וממוקדת, כאשר מידה של העמקה עלולה להיחוות כפירוט יתר, העלול אף לגרום לאיבוד עניין.
- מנהל המוזמן לישיבה, בה הוקצתה לו חצי שעה להצגת נושאיו, לא פעם 'יקוצץ' לעשרים או אפילו לעשר דקות, ותצופה ממנו הצגה לא פחות מלאה, מדויקת ומרשימה.
- כמעט בכל אירוע בו נכחתי לאחרונה (החל מימי עיון, דרך ישיבות עבודה וכלה בטקסים פורמליים), המציגים לרוב פותחים את דבריהם במילים 'זמננו קצר ולכן לא אאריך בדברים' (מה שעלול לגרום לתחושה של איבוד המשמעות – האם לא עדיף לעשות פחות, באופן מעמיק יותר?).
אמנם לא תמיד יש לנו את אפשרות הבחירה, אך כל זה משאיר אותי (שוב) עם ההבנה כי בסופו של דבר, האחריות היא עלינו. העולם סביבנו רועש ורוגש, וככל הנראה ימשיך להמטיר עלינו אינפורמציה בכמות הגדולה בהרבה ממה שאנחנו מסוגלים להכיל, ובמקביל ימשיך לצפות מאיתנו לתפקוד אופטימלי. עלינו להחליט איפה אנחנו משתפים פעולה עם האינטנסיביות ותחושת הבהילות האופפת את הסביבה בה אנו עובדים, ובאיזה מקרים אנחנו מתעקשים לעצור, לקרוא עד הסוף ומרשים לעצמנו אף לחשוב ולהגיב.
תגובות?
…ובשילוב רוח הפוסט עם רוח החג – הנה סרטון משעשע המעביר את סיפור יצאת מצרים בכשתי דקות – ככה זה כשעושים את זה בשימוש הטכנולוגיות של היום… (מומלץ לצפות פעמיים)
*דנה אפללו היא יועצת ארגונית בתחום ניהול מערכות הדרכה ב"לוטם"
